עמליה שלי נולדה לפני ארבעה חודשים, היא שוכבת עכשיו לידי על הרצפה משחקת,
איזה נס, איזה נס יש לי ילדה.
ובאמת זה נס, זה נס שאנחנו נכנסות להריון ונס שאנחנו במשך תשעה חודשים מגדלות בתוך גופנו את הדבר המדהים הזה שיגדל ויתפתח ויום אחד יהיה ילד משחק, צוחק, אוהב…

ונס עוד יותר גדול הוא נס הלידה.
הלידה נראית כמו לפני חיים שלמים, ולפני רגעים ספורים.
לא אשקר, הייתה לי לידה קשה, היא התחילה כלידת בית אופטימית, שמחה והסתיימה אחרי כך וכך שעות (רבות) בבית החולים לאחר קיסרי.
אבל אני לא כותבת כדי להפחיד,
אני כותבת כדי להגיד כמה זה חשוב לא להיות לבד, כשאת עוברת את אחת החוויות הגדולות של חייך.
אני הרגשתי שהתמיכה הנשית הייתה מאוד חשובה –
האמפטיה, העדינות החמלה שאישה מביאה ללידה היא חיונית,
כ"כ חשוב הליטוף, המגע, המבט, והמילים החכמות שעוזרות כשקשה מנשוא.

אחד המשפטים שהכי זכורים לי מהלידה היה משפט של טלי. זה היה אחרי המון שעות של צירים. המיילדת דיברה איתי על אפשרות של בית חולים, אם נלך או לא. בתוך הבלבול והפחד הגדול טלי אמרה לי "תיזכרי שהבחירה בידיך…" והמשפט הזה איפס אותי.
הזכיר לי שכול דבר בחיים שלי הוא הבחירה שלי (גם הלידה שלי) וזה מאפשר לי להסתכל אחורה על הלידה שלי ממקום בוחר ולא קורבן.

אז מאחלת לכולכן שתבחרו בלידות קלות, שבהן אתן עטופות בהמון מגע ואהבה.
ולכן חברותי על התמיכה תודה.

Comments are closed.