3.5.11, 3:30 בבוקר. תיקי קוראת: 'איזה תינוקת יפה!!'. שמים אותך על אמא. אמא מתרגשת כל כך. מבקשת שישאירו לך עוד רגע את חבל הטבור מחובר. אמא כל כך מרוגשת. נוגעת בך. מסתכלת. מנסה לקלוט שזה נגמר. שאת בחוץ. איתנו. בעולם. רגעים כל כך עוצמתיים ומרגשים שאני כמובן לא זוכרת כאן שום דבר.. זה כבר מעבר למילים ולפרטים. אמא ממשיכה כהרגלה לשבח את המצב, היא מלאת הערכה ותודה ואומרת שהפעם משהו בהתאוששות יותר מהיר וקל.

אבא רץ החוצה להביא את המצלמה. הוא נראה כל כך נרגש. אבל זכר גם את משימת המצלמה.

אמא תוך שנייה שינתה מראה, נראתה זוהרת וצלולה. ראו את הפנים היפות שלה ניראות כמו אחרי שינה טובה. או יותר נכון, כמו אחרי זריקה הורמונאלית של הורמוני אהבה. ואז רגעים של חסד. המיילדות עסוקות בסידורי סדינים, ויצאו מהחדר למילוי טפסים וזה זמן שהחדר מלא בהתרגשות ובאהבה. אבא יצא להודיע טלפונית לסבתא את הבשורה ובינתיים אמא כבר מניקה. את הדהמת אותנו. באמת שאת מיוחדת במינה. ינקת בעוצמה, ידעת ישר לתפוס חזק וטוב את הפטמה. נולדת עם תאבון בריא. ואיך שכחתי לספר… היית כל כך מצחיקה. איך שנולדת – חירבנת.! צואת המקוניום זה נקרא, קקי חסר ריח שבדרך כלל לוקח לו קצת זמן להגיע. את שיחררת לך להנאתך. על אמא, על עצמך. וכשאבא לקח אותך בפעם הראשונה, תוך חצי שנייה, כמובן איך בירכת את פניו – חירבנת גם עליו. המכנסיים שלו, היד שלו, והוא היה די מופתע וצחק. (כמובן שלאף אחוד זה לא ממש הזיז. רק הצחיק). מכאן והלאה שמעת רק משפטים באווירה חיובית. אמא אמרה לך 'איזה עור נעים יש לך'. ונורא שמחה כשפקחת את העיניים, מייד כשעמעמנו את האור. אמא אמרה שאת מצחיקולה. שנראה לה שאת מין תינוקת מצחיקה. עם אופי. מידי פעם דאגה לך שקר לך. הסתכלה עליך כל הזמן גם כשהיית לידה ולא עליה, כי טיפלו ביציאה של השילייה, ואחר כך בהחלפת סדינים במיטה. גם ברגע שאמא קיבלה זריקה בטוסיק של פיטוצין (מכווץ רחם שנותנים בבית חולים אחרי לידה) ושרף לה, היא המשיכה להסתכל עליך בידיים של אבא וליהנות מהאופוריה. ואז העברה לחדר הרגיל שבו בעצם אמא הייתה אמורה ללדת (ולא הספיקה להגיע בהתחלה). וכל פעם שאת בוכה אמא שואלת קצת בדאגה אם זה בכי בסדר או שקרה משהו. אבל את היית כל כך מקסימה. בריאה ממש. ברוך השם! גם הבכי שלך היה בריא, במקום, כאילו תמיד בצדק. אם הציק האור, או שקלו אותך ואולי לא היה לך הכי נוח או אם רצית שוב את אמא, או כשהיית מתחת ל"חימום" (מין מכשיר של בית חולים ששמים תינוקות מתחת לתנור כדי שיתחממו – את היית שם ממש קצרצר) – ובכל אלו, ישר סימנת בבכי ברור וקצר וטיפלו בך מייד. אבא ישב איתך רגעים מאוד ארוכים בשלב הזה של האירגונים הסתכל עליך, דיבר אליך מילות אהבה. ואמא כמובן נהנתה לראות את זה. עוד בחדר הקודם, אגב, אחד המשפטים הראשונים שאמא אמרה לך : 'את יודעת שיש לך גם אח גדול? קוראים לו אלון'.  בחדר החדש שוב ינקת. היית כל כך מרוצה כשאת צמודה לאמא. ואמא כל הזמן מדברת אליך – כשאת מנסה לתפוס את הפטמה ולרגע לא מצליחה היא שאלה, מלאת חמלה, אם את עצבנית וניסתה לעזור באהבה. ואז שקלו אותך. 4.06 ק"ג. ואוו'. אבא צחק ואמר שזה עוד אחרי ששיחררה כל כך הרבה.. בטח עוד הייתה שוקלת 5.

Comments are closed.