שאלתי את אמא מה יכול להרגיע אותה, והיא ענתה שמחשבה חיובית. למשל – להזכיר לעצמה כמה שהיא אמיצה. ובאמת – כל כך נכון! אמא הייתה מאוד אמיצה. היא הסכימה לפגוש את הפחד שהלידה מעלה. לא ברחה לדרמה, ולא להתכווצות, לא להיסטריה, לא היעלמות, היא לא הסתירה את זה וגם לא הגזימה את זה. פשוט הייתה עם כל מה שעלה והסכימה להרגיש ולהיתמך כמו אישה אמיצה. העיזה לפחד.

היא גם אמרה שעוד דבר שירגיע אותה זה לחשוב על זה שתפגוש אותך עוד מעט.

הצירים לא היו "כמו בספרים". הם המשיכו להיות לא ממש סדירים ורובם לא ארוכים גם כשהיה ברור לפי כל שאר הסימנים שהלידה קרובה ושכדאי לצאת לבית החולים. אז כשהרגיש לי שכדאי להתעורר מהנוחות הביתית הזו ולחשוב על להתקדם הלאה, אמרתי לאמא שכשמרגישה שנכון לה לזוז, תגיד כי קשה להחליט רק לפי הצירים והיא אמרה שנראה לה שכדאי בקרוב. שמחתי שהרגשנו את זה יחד והכנתי את אבא שעוד 2-3 צירים נצא. ראיתי על אבא את ההפתעה וההתרגשות על הפנים.

2:15 לפנות בוקר (אם אני לא טועה). אספנו את עצמנו ויצאנו לדרך. נסענו באוטו שלי. אני עם אמא מאחורה. אבא נוהג. מהר בין הבמפרים, לאט מאוד עליהם..כמו שביקשתי ממנו.  אמא יושבת באופן מפתיע (שבדרך כלל מאוד כואב) יושבת די רגיל ומצליחה להעביר ככה את הצירים. מידי פעם מוציאה קולות. מידי פעם מבקשת יד. הכרית החמה שהכנתי לה מחממת את הגב. היו המון צירים בדרך. שמחתי שאבא נוסע די מהר. ליטפתי את הבטן והרגשתי אותך מתכווצת כל כך חזק. כל כולך על הצד הימני של הבטן. כבר עוד מעט רוצה לצאת. אמא בעיקר הייתה בהודיה על שהגוף משתף פעולה. היא אמרה ש'הגוף נכנס למצב נסיעה'. נראתה די רגועה

הגענו להלל יפה. אמא אומרת 'בשעה טובה שזה נגמר, הנסיעה'. אני מכוונת אותנו בטעות לכניסה הלא נכונה בגלל ששיפצו שם לא מזמן, ולמרות שאבא ידע מהתחלה מאיפה להיכנס אבל סמך עליי, ובגללי יש לנו עוד הליכה קטנה, כשאין לנו מושג איך מגיעים למחלקה. רגע מביך ולא נעים. ועם זאת ברור לי שהכל לטובה. אמא עם צירים כבר ממש ממש חזקים. חייבת פיפי. מוצאים שירותים ועושים. חושך מוחלט. אין נפש חיה במסדרונות. אבא בירר את הדרך איכשהו ואפילו הביא כיסא גלגלים. כל דבר שהיה צריך, אבא בדרכו השקטה דאג והביא. אמא ממשיכה להיות מאוד אמיצה ולמרות המצב המפחיד ממשיכה ומתמודדת עם הצירים. כבר ממש קשה והיא עדיין יחסית רגועה.

Comments are closed.