ואז מתישהו זה בא – היא מרגישה שרוצה לדחוף. תמיד משמח לשמוע את זה. עדי המצחיק קם כמו קפיץ, ואני הבנתי באותו רגע שהוא חושב שזה עוד רגע בא.. זהו, הוא כבר מכין את המצלמה וטיפה אפילו לחוץ שהמיילדת עוד לא באה. אני לוחשת לו שזה ייקח עוד טיפונת זמן. התמימות הזו..כבר שכחתי שאפשר עד כדי כך לא לדעת מהי לידה. ליאת מגיעה. בדיקה. פתיחה מלאה והפצפונת עברה את הספינה. הרגשתי שימחה גדולה. כמה הגוף חכם ומשתף פעולה ואיזה מזל שלא נשכבה רדומה מאפידורל, על גבה. ואז מתחילים הצירים על המיטה. עמידת 6. רוצה לדחוף אבל לא מעיזה כי ליאת לא ממש ברורה.

ואכן, לא ממש ברורה. לראשונה ראיתי מיילדת כל כך לא בטוחה בעבודתה. מקסימה וטובה עבורנו אבל נראתה כאילו כל העניין הזה של הילודה די חדש לה. הציק לי קצת שלא עשתה לה שום עיסוי ולא עזרה. רק אמרה לה לדחוף והסתכלה.

זה היה לא קצר. עוד ועוד צירים וכל ציר ציר. לא קל. ואז מתחילים לראות את הראש שלה בתוך החור, מרחוק, זה כל כך מרגש ומעודד וממריץ ומחזק וכולנו שם מתחילים ממש לעודד. ואני – לא מאמינה על עצמי – מצטרפת לאווירה הביתחולימית ומעודדת לדחוף חזק. הזמנה לקרעים ולטחורים. אבל מה לעשות אי אפשר שאחת תנחה לדחוף ואחת להרפות וחוץ מזה קשה להבין את ההרפייה. אני משאירה פה את ההובלה למיילדת, זה מיקצועה. אז דחיפות ולחיצות והראש באמת מתקדם. זה מדהים. עדי מאחורי המצלמה. מסתבר שצילם וידאו, אני לא הבנתי את זה אז. חשבתי שהוא עומד בהיכון לצלם את הלידה. מידי פעם הוא מצטרף לקריאות 'תדחפי, תדחפי'. השלב הזה מעורר את כולם. ממש בשלב ההכתרה (כשהראש חצי בחוץ וזה הכי כואב שיש) נכנסות עוד שתי מיילדות לראות (הן חייבות לפי הנוהל לא להיות לבד בלידה עצמה). עוד כמה צירים אחרונים. המיילדות נראות לחוצות, זה בטח משגע את אמה, לרגע צועקות תנשפי, נשיפה ארוכה, ליחצי חזק ורגע אחר כך, זהו זהו, נשיפה קטועה, לא ללחוץ, ועכשיו ללחוץ וככה בעדינות מנסות להוביל אותה את היציאה של הראש והנה, הראש בחוץ. מדהים. ראש של תינוקת. פה איתנו בחדר. התינוקת ממש עושה תנועות קטנות עם העיניים ועוד כל הגוף שלה ביפנים. ועוד ציר. החילוץ של הכתפיים לא היה להן קל. רגע טיפונת מלחיץ ואופס, היא יצאה. על אמה מייד. בכי גדול. התרגשות שלא תתואר. עדי מצלם. הזמן עוצר מלכת. את השלב הזה אני לא יודעת אף פעם לתאר במילים. חדר מלא בהורמוני אהבה. חיים חדשים נולדו, ואיתם החדר חי מחדש. הכל כל כך כל כך משתנה ברגע. המוח חוזר לפעולה, אמה יוצאת מהבועה, או בעצם עוברת לבועה אחרת. הפנים שלה נכנסות למצב הכי רגוע שיש. אפילו מין חולמנות מתוקה. כאילו נהנית מהחלום. התפנתה פתאום לראות את עדי, לראות אותי. הכל משתנה לא מאמינים שזה נגמר. זה לא נתפס. אפשר רק להנות ומנסים לקלוט. תינוקת מתוקה כל כך. נהנית על גופה החמים של אמה. הפשלתי לה את החולצה כדי שתוכל להתחמם מגופה. איזה כייף שזה התאפשר. שלא הפריעו. בבית חולים זו ממש מתנה. פרס. יש יתרון גדול בבית חולים עמוס לידות. המיילדות רצו לעבודתן והשאירו אותנו בשלנו.

Comments are closed.