ואז מיליון מיילדות נכנסות, תכונה כזו של החלפת משמרת, לא ברור מי המיילדת – רינת האחראית משמרת או ליאת העדינה. איזה כייף. בינגו. קיבלנו את ליאת. ממש כמו שהדוסים אומרים: סייעתא דשמיא!

עוד רגע ליפני שהיא הולכת (הרעה) טורחת להבהיר לאמה שאם רוצה אפידורל, שתדע שאולי כן כדאי לה להיות מוכנה, כי אח"כ תצטרך לחכות לספירת הדם, 3/4 שעה.

כולן יוצאות. ברגע הזה אמה כמעט נשברת. היא בפתיחה 8, ב 2- (מעל הספינה). משתפת אותי שחושבת בכ"ז אולי לקחת אפידורל. סחטיין עליה שידעה לעשות את זה כשרק אני בחדר אחרת לא הייתה יוצאת מזה בשלום. היו חוטפים את רגע השבירה בשתי ידיים וכבר משכנעים אותה. אני בדילמה רצינית. כדולה מקצועית, אני לא אמורה לשכנע לכלום. וגם כמובן אמרתי לה שכל החלטה היא בסדר והבחירה בידיה, אבל בתור אישה אוהבת ואיכפתית, שיודעת כמה היא רוצה לידה טובה ובריאה ואני מרגישה וחשה כל כך ויודעת שזה רק רגע של שבירה כי כל כך היה קשה בחדר, וכל כך כאב, והייתה על הגב, תני רגע, תתאוששי, בואי ניתן לפרק שני להתחיל. נחזור לגוף הבריא שרק רוצה לזוז, להקל, לעמוד ולאפשר לתינוקת לרדת עוד קצת. והיא חוששת שלא תעמוד בשלב של צירי הלחץ ואני מעיזה לגמרי ומבטיחה לה שהיא יכולה. הרשיתי לעצמי כי סמכתי על זה שאני יודעת. ומה לעשות שבדיוק במצב הזה אצל שתי נשים שליוויתי ואצל עוד ועוד נשים האפידורל הוביל לקיסרי? אני ממש משתוקקת לעבור איתה את זה. עוד שיחה קצרה בינינו על ההבדל בין צירים עכשיו לצירי לחץ, והיא פשוט סומכת. מוכנה להתחזק. להיתמך. הכוחות שלה באמת מדהימים. התמסרה אליי באופן טוטאלי וזה היה כל כך נעים. ומאוד אישי.

אז אנחנו כבר בעמידה. ליאת גם מציעה לנו כדור פיזיו. וליאת הזו… איזו עדינות, וצניעות. אולי היא מאוד חדשה. מה שבטוח שהיא באמת מתחברת לרעיון של לידה טבעית. אני לא אתפלא אם הייתה רוצה לידה כזו עבור עצמה. מאוד רצתה לעזור לנו ללכת בדרכנו הבריאה. והיא הייתה ולא הייתה. הרבה מהצירים בילינו רק שלושתנו בחדר. היא במקביל הייתה כמובן בעוד לידה (הכל לטובה). הרגיש כאילו אנחנו רק שתינו לפעמים כי עדי היה קצת מנותק. בעולם משלו. הרבה הסתכל בשעון. התעסק הרבה בפלאפון, מידי פעם במצלמה. מצא את עצמו יפה בסיטואציה לא פשוטה. מידי פעם בא ונתן ליטוף וחזר לכורסה. אמה נעמדת לציר ומתיישבת על הכדור בהפוגה. כבר כואב לה ברצף, גם בין הצירים. ברור לי שהכל מתקדם ממש יפה. אני מרגישה. כל הזמן התקדמות. כל הזמן תנועה. התחיל הפחד. היא שיתפה אותי שמפחדת. מתישהו נכנסה ליאת עם עוד מיילדת, שאלו אותה עוד כמה שאלות כדי לסיים רישומים במחשב והיא ענתה. ליטפתי אותה, הרגשתי את הפחד שלה אבל גם את הביטחון והידיעה. הסכימה לגעת בכל הקצוות. בייאוש ובתקווה.

Comments are closed.