עוד כמה דקות של צירים ונשימות וזה מגיע. מן תחושה שהשכינה ירדה. כאילו הנשמה של מיכאל כבר הגיעה.

אז יש ציר שהראש שלו קצת מתקדם, וחוזר אחורה. אני כל הזמן משתדלת להיות שם, לנכוח, לא לתת למחשבות לנדוד ולקחת אותי.

האור קצת עולה, קרוב לשש בבוקר. עכשיו סליחה על הדרמטיות אבל זה באמת ככה היה: הציפורים מתחילות לצייץ,הגיע שבת בבוקר.

ואז מגיע ציר בו אני דוחפת ומרגישה משהו שוחה לי בין הרגליים, ושומעת את מיכל אומרת 'הנה התינוק שלך'.

הוא מונח על הבטן שלי ובוכה. אני נאנחת מהתרגשות והקלה, מלטפת את השיער השחור שלו ומדברת אליו.

מציצה בשעון – 5:52 בבוקר, כדי להסתכל אח"כ על המפה שלו (מאזניים עם אופק מאזניים וירח בדלי).

2 דקות אחרי שהוא יוצא מיכל מבקשת שאצא מהמים, היא פוחדת בגלל שחבל הטבור קצר. עוזרים לנו לצאת וללכת למיטה כשאנחנו מחוברים בחבל הטבור.

אני נשכבת והוא על הבטן שלי. היא אומרת שהיא מתנצלת והיא צריכה לחתוך את חבל הטבור עכשיו. בשלב הזה לא מעניין אותי כלום, שתחתוך מה שהיא רוצה. אני מאושרת עם התינוק שלי.

האנרגיה הזאת של אהבה אינסופית ושל חסד מתגברת וממלאת את החדר.

אני מבינה שזו נחשבת לידה קצרה (5 שעות) וטובה, עוד לא סיימתי ללדת ומיכל אומרת לי 'יש לך רחם מדהימה. את צריכה ללדת עוד ילדים'.

היא חותכת את חבל הטבור ואני מביאה את תינוקי אל החזה. הוא יונק. כזה קטן ומתוק. ושעיר כמו שקיוויתי. כמה דקות אחרי שהוא מתחיל לינוק אני מרגישה את השילייה רוצה לצאת. אני מניחה אותו, חוזרת לעמידת 6 עם פיסוק בין הרגליים ובציר מוציאה את השילייה. שלמה ויפה. מחזירה אותו לינוק.

כשהוא עטוף טוב הוא נרדם לצידי. יפהפה.

מיכל בודקת אותי ומגלה קרע קטן שצריך לתפור. ותופרת. היא כל כך מרוצה מהלידה ואומרת שזו לא היתה לידה אופיינית לראשונה אלא ללידה שנייה-שלישית.

אני מסמסת לאמא, אבא, אחותי ואחי 'מגיע לנו מזל טוב'. אמא שלי בוכה מאושר. נכד שני נולד.

Comments are closed.