'איזה קשה זה ללדת'. והתחושה הזו שכל החיים לא הכינו אותי לכאבים כאלה. ומסתבר שסהכ מתחילת הלידה עברה קצת יותר משעה. אנחנו נכנסות הביתה והיא בודקת אותי. 'פתיחה של חמש'. איזה יאוש. כל היותר משעה הזאת של כאב וכל כך מעט התקדמות, מה, ככה זה הולך להיות ?? בדיעבד הסתבר שאת החלק הקשה של הלידה עברתי.

כל הזמן הזה יש מעבר בתוכי ממקום של נוכחות, של לוחמת חדורת מוטיבציה ששום דבר לא יכול לשבור אותה, ליאוש, רחמים עצמיים וגם הפחד מהאמהות לבד מהדהד.

עוד משהו חשוב שהיה בהליכה -עברנו ליד הבית של לילך, המדקרת המקסימה שליוותה אותי כל ההריון, וכמו רבים וטובים הביעה נכונות לבוא לעזור בלידה וישנה עם סלולארי פתוח. כדי להקל על הכאבים הצעתי למיכל שניעזר בה והיא אמרה את אחד ממשפטי המפתח בלידה 'את צריכה להפסיק לחפש פתרונות מבחוץ ולמצוא את הכוחות מתוך עצמך'. כמה אני נזכרת במשפט הזה מאז הלידה…

בבית הצירים ממשיכים, הנשימות ממשיכות. שני מתעוררת וממשיכה לתמוך בי עם ידי הזהב שלה. אני רוצה להיכנס לבירכה, למים החמים והמנחמים. מיכל אומרת שעוד לא. עוד פעמיים – שלוש כאלה היו, אני רוצה להכנס, מיכל אומרת שמוקדם מידי. ואז יש איזה רגע נוסף מכונן. באמצע ציר אני מבינה שזה 'כואב אבל עובר'. לכאורה מובן מאיליו אבל נפילת האסימון הזאת היתה נקודת מפנה. הבנה ש-אוקיי חצי דקה של כאב בלתי נסבל, אך עומד לחלוף כלא היה. ואז אני מתמסרת לצירים, לכאב, ללידה.

גם במשפט 'קשה אבל עובר' אני נזכרת הרבה בחיי האימהות…

Comments are closed.