יום למחרת, יום שישי ה15.10. בוקר, צהריים – אין צירים. אחה"צ – אין צירים. איזה תסכול. שני ודנה חברותיי איתי בבית ואני מתחילה לבכות ולהתלונן. "מה, הוא לא רוצה לצאת? הוא לא רוצה להיות הבן שלי?" והן – להיפך! הוא כלכך רוצה להיות קרוב אליך שהוא נשאר בבטן. חמודות..

שני ואני הולכות לים להליכה. אני בחודש עשירי עם 25 קג יותר מהרגיל, יוצאת לטרק בחוף עתלית. שעה של הליכה מהירה, יחפה. פה ושם יש צירים.

חוזרות הביתה והצירים עדיין חלשים ולא סדירים. דנה מציעה לי ללוש בצק. ככה אני מעבירה את ערב שישי. נדמה לי שהצירים היו כל 10-15 דקות. חברותיי היקרות עוזרות לי לתזמן.

ב11 ומשהו צחוק גדול שהרטיב את מכנסיי. התקשרתי למיכל "ירדו לי המים". בדיעבד הסתבר שכנראה לא ירדו וסתם ברח לו קצת שתן. היא התחילה להתגלגל לכיוון, והגיעה באחת.

מדהים איך שהגוף שלי עבד. הידיעה שהמיילדת בדרך והחברות שלי איתי בבית, עשתה את זה. הרגשתי מספיק בטוחה ללדת. עד שהיא הגיעה הצירים התגברו והתחילו לכאוב, כשהיא הגיעה כבר היו כל חמש- ארבע דקות. הבריכה כבר עמדה במקומה מנופחת כשבועיים, וכשמיכל הגיעה שני ואני היינו בסטודיו, נושמות בצירים ועושות קולות נמוכים.

היא בדקה אותי – צוואר הרחם רך לגמרי, פתיחה של ארבע. יופי. הצירים התקרבו בתדירותם והחלו להיות ממש כואבים. ניסיתי לנשום כמו שלמדתי בהיפנוברת'ינג, ניסיתי על כדור, על השיש במטבח, קולות – לא מצאתי תנוחה שיכולתי לנוח בה ולהכיל את הכאב. בדמיוני כשראיתי את עצמי יולדת, ראיתי את עצמי יושבת מדיטציה בתנוחה נוחה, מתרכזת לי בשקט בכאב ובנשימות. והנה מצאתי את עצמי צועקת, מחליפה שתי תנוחות בכל ציר. מחליפה מקום בבית כל שני צירים. שני עשתה איתי קולות נמוכים, עיסתה את גבי ובכלל איפה שכואב, הראתה לי תנוחות ומאוד עזרה. ועדיין ריחמתי על עצמי והבעתי זאת בקול. מיכל נחה על הספה בסלון בזמן הזה. שני ואני יצאנו למרפסת. כל הזמן חיפשתי לשנות, לא יכולתי להישאר שם בכאב, לא יכולתי לנוח. חזרנו. אמרתי למיכל שאני לא מוצאת מקום להיות בו.

היא אמרה משהו על זה שאני צריכה לקבל את הכאב ולהתמודד איתו. השעה היתה שתיים בלילה שבין שישי לשבת, והיא הציעה שנעשה סיבוב בחוץ ושלחה את שני לישון. הלכנו מיכל ואני ברחוב שלי. כל כך הרבה פעמים בחודשיים האחרונים הלכתי ברחוב ושאלו אותי אם אני יולדת (הייתי ענקית כך שגם בשמיני נראיתי כעומדת ללדת), והפעם זה היה אמיתי. כל הרחוב השתתף בלידה שלנו. הרגשתי ציר מתקרב, חיפשתי בעיני על מה אוכל להישען- גדר, שער, ג'יפ, הלכתי נשענתי ואההההההה, אההההה, אהההה… ככה אנחנו מתקדמות במעלה הרחוב, אני מלאת מוטיבציה להמשיך וללדת. אני מבינה ממיכל שאלו עדיין לא צירים של לידה פעילה, עדיין לא אינטנסיביים. יותר אינטנסיבי מזה יכול להיות? אני לא מאמינה. מחשבות שעולות בי בזמן ההליכה :'איזו המצאה גאונית זה אפידורל, בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו'.

Comments are closed.